כשמוות פגש את הפילוסוף, הפילוסוף אמר בהתרגשות: "בנקודה הזאת, אתה מבין, אני גם מת וגם לא מת."

הייתה אנחה ממוות. או לא, אחד מאלה, הוא חשב. זה הולך להיות על קוונטום שוב. הוא שנא להתעסק עם פילוסופים. הם תמיד ניסו להתחמק.

"אתה רואה," אמר הפילוסוף, בעוד מוות, חסר תנועה, צפה בגרגרי החול של חייו אוזלים בשעון החול, "כל דבר עשוי מחלקיקים קטנים, בעלי התכונה המוזרה של להיות במקומות רבים בזמן אחד. אבל דברים עשויים מחלקיקים קטנים נוטים להישאר במקום אחד בזמן אחד, דבר לא הגיוני לפי תורת הקוונטום. האם מותר לי להמשיך?"

כן, אבל לא בלי גבול, אמר מוות, הכול ארעי. הוא לא הסיר את מבטו מהחול הנופל.

"בסדר, אם כך, אם אנו מסכימים שיש מספר אינסופי של יקומים, אז הבעיה נפתרה! אם יש מספר בלתי מוגבל של יקומים, המיטה הזאת יכולה להיות במיליונים מהם בבת אחת!"

האם היא זזה?

"מה?"

מוות החווה אל המיטה. האם אתה מרגיש אותה זזה? הוא אמר.

"לא, בגלל שיש מיליון גרסאות שלי גם, ובנוסף... הנה בא החלק הטוב... בחלק מהם אני לא עומד למות! הכול אפשרי!

מוות תופף על ידית החרמש שלו בעודו שוקל זאת.

והנקודה שלך היא...?

"טוב, אני לא בדיוק גוסס, נכון? אתה כבר לא כל כך וודאי."

מוות נאנח. חלל, הוא חשב, זאת הייתה הבעיה. זה אף פעם לא היה כך בעולמות עם שמיים מעוננים תמידית. ברגע שבני האדם ראו את כל החלל, המוחות שלהם התרחבו לנסות להכיל אותו.

"אין תשובה, הא?" אמר הפילוסוף הגוסס. "מרגישים קצת לא אופנתי, נכון?"

זאת בהחלט חידה, אמר מוות. פעם הם התפללו, הוא חשב. אבל הוא מעולם לא היה בטוח שהתפילות עבדו גם. הוא חשב זמן מה. ואני אענה עליה בדרך הזאת, הוא הוסיף, אתה אוהב את אשתך?

"מה?"

הגברת שטיפלה בך, אתה אוהב אותה?

"כן, כמובן."

האם אתה יכול לחשוב על אילו נסיבות בהן, בלי שההיסטוריה האישית שלך תשתנה בכלל אתה ברגע הזה תרים סכין ותדקור אותה? אמר מוות לדוגמא?

"בהחלט לא!"

אבל התיאוריה שלך טוענת שאתה חייב. זה אפשרי במסגרת החוקים הפיסיים של היקום, ולפי כך חייב לקרות, ולקרות פעמים רבות. כל רגע הוא מיליון מיליוני רגעים, ובהם כל הדברים האפשריים הם בלתי נמנעים. כל הזמן, במוקדם או במאוחר, מתרכז לרגע אחד.

"אבל כמובן שאנחנו יכולים לבחור בין-"

האם יש בחירה? כל דבר שיכול לקרות חייב לקרות. התיאוריה שלך טוענת שעל כל יקום שמכיל את ה"לא" שלך, קיים יקום שמכיל את ה"כן". אבל אמרת שלעולם לא תבצע רצח. מרקם הקיום רועד בפני הוודאות הנחרצת שלך. המוסריות שלך הופכת לכוח חזק כמו כוח הכבידה. וגם, חשב מוות, לחלל בהחלט יש הרבה לענות על.

"זה היה סרקזם?"

בעצם, לא. אני מתרשם וסקרן, אמר מוות. הרעיון שהצגת בפני מוכיח את קיומם של שני מקומות שעד עכשיו נחשבו לאגדה. איפה שהוא קיים יקום בו כולם עשו את הבחירה הנכונה, המוסרית, הבחירה שמיצתה בצורה המכסימלית את אפשרויות האושר של היצורים האחרים מסביבם, כמובן, זה אומר שהיכן שהוא קיימים השרידים העשנים של העולם ההפוך בו הם לא...

"או, באמת! אני יודע למה אתה רומז, ואני אף פעם לא האמנתי בשטויות של גן עדן או גיהינום!"

החדר הלך והחשיך. הזוהר הכחול לאורך להב החרמש של הקוצר נעשה יותר ברור.

מדהים, אמר מוות. באמת מדהים. תן לי להביא הצעה אחרת: אתם לא יותר ממין בר מזל של קופים שמנסים להבין את המורכבות של היצירה בעזרת שפה שהתפתחה במקור להגיד אחד לשני איפה הפירות הבשלים?

נלחם כדי להמשיך לנשום, הפילוסוף אמר " אל תהיה מגוחך."

ההערה לא הייתה מכוונת להיות משפילה, אמר מוות. תחת הנסיבות, הגעתם להישגים גדולים.

"בהחלט התחמקנו מאמונות טפלות מיושנות!"

כל הכבוד, אמר מוות. זאת הרוח, אני רק רציתי לבדוק.

הוא נשען קדימה.

האם אתה מודע לתיאוריה שמצבם של חלקיקים קטנים מסוימים הוא לא קבוע עד לרגע בו מתבוננים בהם? חתול בקופסא מוזכר לעיתים קרובות.

"או, כן," אמר הפילוסוף.

טוב, אמר מוות. הוא קם על רגליו בעוד שארית האור כבתה, וחייך.

אני רואה אותך...

---

"מוות ומה שבא אחר כך" נכתב במקור והופיע באתר Timehunt ( http://www.timehunt.com/timehunt.html), אתר משחקים עם סדרה מתקדמת של חידות.

רשת ה L-Space קיבלה בנדיבות רשות לפרסם את הסיפור הזה, אבל טרי פראצ'ט שומר על כל זכויות ההעתקה וזכויות אחרות של הסיפור הזה.